החלטה בתיק ב"ש 92674/07

1.         זהו ערר על החלטת בית משפט שלום לתעבורה בת"א (כב' השופט ע' נהרי) מיום 20/6/07 בב"ש 1365/07 בו נקבע כי פסילתו של העורר תוארך עד ליום 31/12/07, מהטעמים שפורטו בהרחבה באותה החלטה.

            ב"כ העורר, עו"ד כהן, העלה מספר טענות כנגד החלטת בית המשפט קמא, הכל כמפורט להלן:

            א. בית המשפט קמא טעה שעה שאפשר במסגרת בקשה לעיון חוזר, לדון בבקשה לפסילת רשיונו של העורר.

            ב. בית המשפט קמא התעלם באופן מופגן מהחלטתו המקורית של כב' השופט איזקסון אשר קבע באופן פוזיטיבי שהוא מקבל את בקשת הפסילה עד תום ההליכים ולא מעבר לשישה חודשים.

ג.  בית המשפט קמא התעלם מטענת העורר שבנסיבות העניין היה על המשיבה להגיש ערר על החלטתו של כב' השופט איזקסון ולא לנהוג באופן שנהגה שעה שהגישה לבית המשפט בקשה לעיון חוזר.

ד. בית המשפט קמא לא אפשר למבקש להעלות טענות כנגד התשתית הראייתית, ואף על פי כן התייחס בהחלטתו לתשתית זו.

ה. בית המשפט קמא קבע קביעות עובדתיות שגויות מבלי ליתן לצדדים אפשרות להתייחס אליהן, והכוונה לטענה בדבר נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

ו. בית המשפט קמא האריך בעצם את תקופת הפסילה של העורר לאחר שהיא כבר פקעה ביום 2/6/07 ולא ניתן היה להאריכה כלל ועיקר.

2.         רואה אני בפתח הדיון לציין שלא מצאתי מקום לקבל את הערר על אף טיעונו המשפטי השובה של עו"ד כהן, כל זאת מן הטעם שבחינת הטענות לגופן הביאה אותי למסקנה שהיה מקום לקבל את הבקשה לפסול את רשיונו של העורר כפי שקבע בית המשפט קמא, ולא נפל כל פגם או פסול בהחלטת בית המשפט קמא.

3.         אין כל פגם או פסול בעצם הגשת בקשה לפי סעיף 50(ב) או סעיף 46 לפקודת התעבורה, שעה שבית המשפט החליט לראשונה על פסילת רשיון נהיגתו של העורר עד תום ההליכים אך לא מעבר לשישה חודשים.

            משמע ההחלטה המקורית הינו אחד ויחיד: בית המשפט מוצא לנכון לקבל את עתירתה של המאשימה לפסילת רשיון נהיגתו של העורר מהטעמים שפורטו בבקשה והוכחו בפני בית המשפט קמא, אך יחד עם זאת, ועל מנת שלא לפגוע באופן בלתי מידתי בזכויותיו של העורר מוצא בית המשפט לקבוע שהצו בדבר הפסילה אמנם ניתן עד תום ההליכים המשפטיים אך תוך הגבלת תוקפו לשישה חודשים, מבלי לגרוע מזכותה של המאשימה לעתור בשנית לבית המשפט להארכת תקופת הפסילה מעבר לשישה חודשים.

            עו"ד כהן ביקש מבית המשפט לאמץ פרשנות שונה מפרשנות זו באופן שלדידו קביעתו של כב' השופט איזקסון בהחלטתו המקורית הינה קביעה פוזיטיבית שאין אחריה ולא כלום, דהיינו, החלטה זו מונעת ואוסרת הארכת תקופת הפסילה מעבר לשישה חודשים.

            דומה שעו"ד כהן טועה בפרשנות אותה הוא מבקש מבית המשפט לאמץ, זאת על פי ההלכה הפסוקה כפי שקבע בית המשפט העליון בבש"פ 9673/04 ( סלימאן אלקיען נ' מדינת ישראל) שם קבע בית המשפט בנוגע לפרשנות סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה שקביעת בית המשפט בדבר פסילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים אך לא מעבר לשישה חודשים אין בה " כדי למנוע בעד המשיבה להגיש בקשה נוספת לפסילת רשיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים, אף בחלוף תקופת שישת החודשים הסטטוטורית, אך בכך אין כדי לפגוע במסקנה בדבר בטלותה של החלטת הפסילה הקודמת בחלוף שישה חודשים ממועד ההחלטה".

4.         בתי המשפט נדרשו לא אחת לסוגיה זו של הארכת תקופת פסילה מעבר לשישה חודשים לאחר שבית המשפט החליט בהחלטתו המקורית לקבל את בקשת הפסילה עד תום ההליכים אך לא מעבר לשישה חודשים, ובתי המשפט נדרשו, כאמור, לטעמים המצדיקים הארכת תקופת הפסילה בשנית.

            הכללים שנקבעו בפסיקה הינם שבחינה נוספת שכזו נעשית רק לאחר שבפני בית המשפט מוצגת תמונה מלאה וברורה לגבי ההתקדמות שחלה בתיק, מצבו של התיק, מצבן של הראיות, הן של התביעה והן של ההגנה, הצפי לסיום שמיעת הראיות בתיק וההצדקה שקיימת, אם בכלל, גם בשלב זה לקבלת עמדתה של המאשימה לפסילת רשיון נהיגתו של הנאשם גם בחלוף אותה תקופת פסילה ראשונית.

            למותר לציין, ששיקולים אלה של בית המשפט נשקלים תוך כדי בחינה זהירה של אותה תשתית ראייתית שהיתה מונחת בפני בית המשפט שעה שקיבל את החלטתו המקורית, אך בנוסף על בית המשפט לשקול אם חל שינוי מסוים בתשתית הראייתית, בין אם מטעם התביעה ובין אם מטעם ההגנה, כמו כן עליו ליתן את דעתו לעובדה שאותו נאשם כבר "סבל" נזק שעה שרשיון נהיגתו נפסל לתקופה בת שישה חודשים ועל כן ראוי לקבל את ההכרעה בשים לב לנזק שהנאשם הספיק כבר לספוג.

5.         ההכרעה בסוגיה זו אינה נקייה מספקות במובן זה שלטעמי אין לקבוע כללים נוקשים ועל בית המשפט לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך שימת דגש לשיקולים הבאים:

            א. עברו התעבורתי של הנאשם ועד כמה ניתן ללמוד מעבר זה על המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו.

            ב. מידת הרשלנות/חוסר זהירות בה נקט הנאשם כפי שעולה מהתשתית הראייתית  שמונחת בפני בית המשפט, באופן שככל שמידת הרשלנות/חוסר הזהירות גבוהים וחמורים יותר הנטייה תהיה להעדיף את האינטרס הציבורי בהמשך פסילת רשיונו של הנאשם.